על הא ודא

הרעיון הזה קוסם לי מאז שנתקלתי בו. משפחה, עם שני הורים מאוד יצירתיים ככל הנראה, שבסופשבוע בהיר אחד החליטו להצמיח בביתם עץ, ולהזמין פנימה שוכני ענף. בקיצור- צבעו עץ שלדי על הקיר, ובעזרת בדים שגזרו לצורות הרצויות, איכלסו את העץ שלהם באוכלוסיה רב גונית.

הייתי מאוד רוצה לעשות משהו כזה בבית, אבל החששות רבים. לצבוע משהו כ”כ גדול על הקיר? ולהדביק בדים? ואם זה לא יצא, אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה עבודה אצטרך להשקיע כדי להחזיר את המצב לקדמותו. אז אולי מצאתי דרך לעשות משהו דומה באופן כזה שלא יוציא אותי מתחום הנוחות שלי, ושיאפשר מחיקה מהירה יחסית, אם התוצאה לא תספק את הסחורה.

המשך יבוא….

אני לגמרי הייתי קונה מוצרי חלב באריזה כזאת, ובשבועות אפילו מבחר רק בשביל לשים על שולחן החג. אבל המחלבות המסחריות כנראה לא השכילו לקנות מיאיר גולן את הזכויות לעיצוב, ואנחנו לא נזכה להנות מהערך המוסף על השולחן, לפחות השנה.

חג שמח!

נתקלתי בדבר הזה במקרה, תוך כדי שיטוטים באינטרנט, ונדלקתי על הרעיון. הרי מי מאתנו לא היה רוצה לפעמים לקחת צבע מבחוץ ולהכניס אותו איכשהו לבית, או להשתמש בו בצורה אחרת? העט הזה מכיל סורק ומחסניות צבע אשר מעתיקות לך צבע מכל חפץ, לשימוש מיידי.

ובכל זאת אני חושבת שאני אחכה לגרסה הבאה, שתאפשר להעתיק את צבע השקיעה, או את כחול השמיים.

אצלי, לא תמיד אפשר לדעת איזה רהיט “יעשה לי את זה”. אני נוטה לאהוב קווים נקיים, אבל לאו דווקא תמיד מודרניים. הספה הזו, מבית Moob, חזרה מהעתיד כדי להזכיר לי שעדיין לא ראיתי את כל מה שיש לראות, ושמעצבים בעולם הגדול עובדים שעות נוספות כדי לגרום לנו להסתכל שוב, להתאהב בדברים יומיומיים.

הרעיון הזה נותן משמעות חדשה למונח “שעון שמש”. נראה לי די פשוט לביצוע, עם פוטנציאל לאימפקט דרמטי בחדר. ולא חייבים לשמור על השעון. אפשר להחליף את השעון במראה או בצילום אהוב.

לא קשור, אני מודה, אבל אם יש לכם 17 דקות ואנגלית סבירה, אז הרי לכם 10 דברים שלא ידעתם על אורגזמה.

תהנו!

בתי בכורתי, בניגוד אלי, אינה אכלנית גדולה. היום, בגילה המופלג (6), ובהשפעת אחותה שמוכנה לטעום הכל, היא שינתה גישה ומוכנה להריח כמה דברים נוספים, והיא אפילו למדה לאכול דבר או שתיים חדשים. אבל לפני ה”גלאסנוסט” הקולינארי שלה, כשפסטה ופתיתים היו עיקר מזונה, היו לה כמה מאכלים שתמיד אפשר היה לסמוך עליהם, שיכניסו לה קצת חלבונים לתזונה. אחד המאכלים זכה יום אחד לכינוי הנצמד “קציצות מְגָרוֹת”. זה קרה כשהיא וחבר (שאמו לא ממש אוהבת לבשל) ישבו לאכול ארוחת ערב אחרי אחה”צ של משחקים אינדיאנים די מטורפים. בידיוק הכנתי את הקציצות האלה, והם התלהבו מהריח, ואכלו בערך 5 קציצות כל אחד.

את הקציצות האלה אפשר לאכול כמו שהם, או להמשיך ולבשל אותם ברוטב כלשהו עם או בלי ירקות. קשה מאוד לקלקל אותם. המרכיב ששובר את השוויון (חוץ מהמתיקות של הבטטה) הוא תערובת הצ’אי ההודי שנותן טעם וריח נהדרים. אפשר לקנות תערובת כזאת בחנויות תבלינים או להכין לבד (את רשימת התבלינים אפשר למצוא כאן). אני מכינה בד”כ עם בקר טחון, אבל אפשר גם אחרת.
(המתכון בהמשך)

להמשך »

כשראיתי את התמונה הזו, חשבתי שזה סוג של טאפט. אבל מדובר בדוגמיות צבע שנאספו ע”י הבחור שיצר את הקיר הזה במשך מספר לא מועט של ביקורים בחנות הצבע. בארץ לא נהוג לתת דוגמיות הביתה, ולכן זה לא היה מעשי. אבל הרעין יפה, וזוכה גם להד בסגנונות אחרים כמו זה:

את המנורה הזאת אפשר לעשות לבד. זאת אומרת, מי שיש לו ידיים טובות יכול לעקוב אחרי ההוראות, ולנסות ליצור משהו יפה לבית. את הרעיון והסגנון אני אוהבת, אבל שואלת את עצמי כמה עמיד זה יכול להיות עם מנורת 100 וואט. אני מניחה שאם לא אנסה, לא אדע.

כמו שיודעת כל אחת שחיה כמה שנים ע”פ האדמה, נעליים צריך כמה שיותר. וכשלנעליים שלך מצטרפות הנעליים של בן-זוגך, ילדייך וכל מי שנכנס הביתה (יש גם כאלה), התוצאה היא בדרך כלל - בלאגן. לנו יש בבית את הגרסה הצרה והארוכה יותר של ה-Leksvik שמאחסן כשמונה זוגות נעליים, ועדיין זה לא מספיק.

הרעיון היצירתי הזה נראה פשוט להשמה וידידותי למשתמש. בעצם אפשר לשים את זה בכל פינה, בכל קטע קיר צר, בהתאמה אישית.